אשה, אהבה, תיק וליבה.
אשה אחת צעירה
החליטה אומר ללכת ולמצוא אהבה.
מעולם לא חוותה אהבת גבר ואשה,
הרהרה
ואהבת הוריה – זה לא זה.
זאת היא ידעה.
נעלה עקביה, שמלתה לבשה,
צעיף אדמוני, עגילים עד לחייה.
מעט סומק שני תואם לשפתיה
ואודם ורדרד השלים את פניה.
וכך צעדה לדרכה.
לרגע עצרה מול מחשבה שעלתה.
הן ליבי כה עדין הרי אוכל להיפגע !
התיישבה עלי סלע בצד דרך. דרכה.
הרהרה עוד קמעא והגיעה להחלטה.
הן שמעתי רבות מחברותיי הטובות
הגברים שועלי כרמים הם
יטעמו מליבי וחיש יעלמו ללא עקבות.
עוד זכורה לי חברתי שהתדפקה על ביתי
עיניה דומעות וליבה שוד ושבר
מגבר ארור שפגשה, על משעול הדרך.
על ליבי אגן ולא אחשוף
מול כל הלך או גביר
שיציץ לי במחשוף.
וכה שלפה את ליבה והניחה בתיקה
כך יוגן מכל עושי צרות
והנה, הנה, יצאה לדרכה.
על עיניה חבשה משקפי שמש כהים
לבל יעיז המועמד, לנשמתה להביט.
וכל גבר או הלך שחצה את שבילה
הצמידה את התיק לחזה בחופזה.
ורבו הגברים שחלפו ללא שוב
ומילה שפתחו בה זכתה
למבט, צל של בוז.
הם הרי איומים, שועלים
של כרמים, וליבי לא אתנה
לחסרי רחמים.
ובתום ימים רבים מספור
המחבר התעייף גם הוא מהסיפור
השיב האישה לביתה חזרה
ונתן לה בנימוס ג'נטלמני
לומר-
את המילה האחרונה.
"לעזאזל, אין.
אין בכלל אהבה.
אולי. אולי פעם, בפעם הבאה."
שלפה ליבה והחזירה לחזה
הניחה משקפיה על השידה
נשמה נשימה עמוקה
ולחשה אליו רכות
ליבי אהובי
מה, מה חשבתי לעצמי.
מה?
נכתב על ידי
moshes, גבר בן 60 מכפר סבא, בתאריך 23/11/2019
(סיפור זה נצפה 1,576 פעמים)