נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • תוקנה הבעיה עם המיילים לתמיכה - גלישה מהנה!
חלומות פז !
29 מרץ | 03:13
אורח [ התחבר/י ]
55 מחוברים
0 בחדר השיחה 
35 גברים, 20 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
האמת העירומה


כשהטלפון צלצל והשם שלך הבהב על המסך, לא יכולתי להיזכר איך נושמים בקצב סדיר. הקול שלי רעד כשעניתי, הלו חושש, מרוחק, שלא מסגיר את קצב הפעימות שדפקו על דפנות חדרי הלב, שכמעט התפוצץ.
והנה זה שוב, הקול שלך, המוכר, מחזיר אותי למקום הרע והמר, שקיים תחת צילך השחור שמכסה את כולי.
 
שוב הפחד זורם בדמי, מתפשט כמו סרטן, משתק את מערכת העצבים, מרכך את הכעס והטינה, משכיח ממני למה ברחתי ממך. ביקשת להיפגש, שנדבר. הצעת בחוץ, ואני הצעתי בפנים. אתה כהרגלך מחפש להתגונן משיחות נוקבות בחסות אור השמש ועיניהם של זרים סקרנים, ואני כהרגלי, רעבה לזמן ומקום שאינן מוגבלים, רעבה לתשובות, לסיבות, להיגיון להיתלות בו, מבקשת לדחוק אותך לקצה, למקום ממנו לא תוכל עוד לברוח ותהיה חייב לספר לי הכול ולומר לי את האמת.

האמת היא מושג שלאט לאט הבנתי שזר לך לחלוטין. אין לך אמת לתת, היא לא קיימת בינך לביני, בינך לבין עצמך או בתוכך, אז הפסקתי לבקש אותה. אני לומדת לחיות עם העובדה שזמן רב כל כך, כל מה שידעת לתת לי היה שקר, זיוף עטוף בניירות מתנה, ריק מעצבותך ומלא בטיפשותי. כל מה שיכולת לתת היה שולחן ישן ורעוע, עשוי עץ שנרקב שכיסית היטב במפה לבנה, מסתיר סדקים ופגמים, נאחז שלא להתפורר. ואני האמנתי. כל כולי האמנתי.

רגע לפני שאני יוצאת לרחוב, למדרכות שמכירות את צעדיי, שלקחו אותי לא פעם אליך, אני מביטה במראה, אילמת אני בוחנת את עצמי. כמה השתניתי. מבט שבור תקוע בעיניי ולא מתחבר, לא מתגלה שום ברק נעורים, לא מתעורר בי שום זיק.
 
שיערי נופל על כתפיי.שפתיים קמוצות, שומרות את הדמעות בבטן, נאטמות מפחד, נזהרות לא לומר מילים כמו "התגעגעתי, היית חסר", או "למה חזרת, מה אתה רוצה ממני?" ובטח שלא "הלוואי שתלך". שמלה פרחונית מונחת על גופי, עוטפת אותי שלא אתפזר לאלפי רסיסים, שלא אפול שוב בין זרועותיך. אודם מרוח וסומק זרוע, להזכיר לעצמי שפעם חשבתי שאני יפה וראויה
 
אני עולה במדרגות ולא במעלית, מנסה למתוח את הזמן, למנוע את הבלתי נמנע, הרגע שבו תפתח את הדלת ונשמתי תוטח אל קירות זיכרון, אל הפעמים בעבר שהייתי באה אליך נרגשת, והיית עומד בדלת בחיוך מלא ציפייה ושתי ידיים מושטות. היום אביט עליך ואחשוב כמה זמן עבר, אבל לא הרבה השתנה, עוד אותו מבט ועוד אותו חיוך.
 
חשבתי אז שידעתי מי אתה, והיום אני ניצבת מולך, יודעת שהכל לא היה אלא משחק קר ומחושב שמטרתו לספק את צרכיך ואת רצונותיך גם במחיר הכאב וההרס שלי. אני דופקת בדלת, וכל נקישה פוערת סדק בנשמתי, מחטטת בפצע פתוח שסירב להגליד למרות הזמן שחלף. אתה פותח את הדלת, בדיוק כמו שזכרתי, כמו שלא יכולתי לעולם לשכוח. גופך מתוח, גבוה, עיניך בהירות ופקוחות לרווחה, ידיך ארוכות וחיוכך מצויר. כמה יפים הפנים האלה, כמה מרשים הגוף, וכמה מכוערת האמת. עצוב לדעת שבפנים הכל ריק ורקוב. אתה מוביל אותי פנימה, המגע שלך על גבי מעביר בי תחושות מוכרות, זרמים מענגים, משכרים של חום ופחד.

אתה רוצה לדעת מה איתי, לשמוע כל מה שעברתי, שאספר לך על עצמי כמו מוכרת לך סיפור על ילדה עם לב שבור שהתאחה, על עצבות שחלפה והתחלפה בעוצמה ובכוח. אני שותקת. השתיקה שלי חזקה ממילים. אתה יודע שהזמן לא ריפא בי דבר, שהכאב חד וברור כמו הלילה בו ראיתי אותך לאחרונה.
 
אני רוצה לספר לך סיפור אחר, אמיתי, על איך יצאת אותו לילה מביתי, מחיי, אבל התנחלת מתחת לעורי. אני רוצה לספר לך על תהליך ארוך וכואב לגילוי שעשיתי בעצמי, איך חפרתי בעובדות על הזמן שהיה שלנו ביחד, מקלפת שכבות של הכחשה כדי לחשוף אמת עגומה.
 
אני רוצה לחלוק את הדברים שגיליתי ותובנות שבלעתי וחנקו את גרוני בעלבון והשפלה. איך היית עם אחרות ומעולם לא אמרת לי מילה. היית איתן ולא אמרת מילה עליי, ולא עלינו, כי בשבילך מעולם לא היה מושג כזה, "עלינו", מעולם לא היה לו סיכוי להתקיים. המחשבה על כך העלתה בך גיחוך.
 
הייתי הבדיחה שלך ושל החברים שלך כשהאמנתי שלעולם לא תבחר במודע לפגוע בי, שלא תנהג ברוע כלפיי, ושכל המעשים שלך נבעו מתום, שפעלת מהבטן. חשבתי שרצית בזמן המשותף שלנו, שרצית לאהוב, שמה שהניע אותך היה הלב. כמה נורא היה להבין שאין לך לב, אתה ריק מכל רגש.

שכחת איך אוהבים, אז סיגלת לעצמך הרגלים דומים, אבל רגש אמיתי אי אפשר לזייף, לכן כל מה שעשית היה מוכתם באנוכיות, באומללות ובצביעות שלך. אני רוצה לנסות להסביר כמה כואב זה להבין שחייתי בשקר, מאמינה שלא משנה כמה אני נפגעת, אני יודעת שאתה אדם טוב, ולפחות יכולה להיות נקייה מכעס אליך, ומהאשמות על משחק ברגשות שלי והעמדת פנים שאכפת לך.

 
כואב לגלות שלאורך כל הדרך הדבר היחיד שהיה חשוב לך זה שקיבלת ממני בדיוק מה שרצית, ובדיוק במינון שביקשת. כל עוד סיפקתי את זה בשקט בלי לשאול שאלות, המשכת, שותה ממני את הדם ואוכל לי את הלב בלי לחוש חרטה לרגע, או לעצור ולשאול את עצמך איזה מין אדם אתה אם אתה מנצל בצורה כל כך חולה, קרה, עלובה ומחושבת את רגשותיו וחולשותיו של אדם אחר.

הניצול מופנה כלפי אדם שכל מה שעשה אי פעם זה להיות חבר טוב, לאהוב אותך ולתת בלי סוף ובלי לדרוש תמורה. לְמה זה הופך אותך אם מעולם לא עצרת לחשוב שזה לא מגיע לי ולא הוגן כלפיי, שיום אחד אבין ואשבר עד היסוד, אאבד כל אמון בבני אדם ובמערכות יחסים. אתה תגזור עליי תקופה ארוכה בה אני נאלצת לזייף כל חיוך ושמחה, כי לא הותרת בי שמץ של אור. כיבית אותי, ריסקת אותי בזיוף ובאכזריות שלך.
 
רציתי לומר לך עד כמה אתה אדם ריק, עלוב ואומלל בעיניי. אני מרחמת עליך, אדם עצוב בלי עמוד שדרה, או אמת פנימית שמובילה ומניעה אותו לפעול בהגינות ובכבוד כלפיי האנשים בחייו. אתה לא מסוגל לאהוב אף אחת, כי אין מי שתעמוד בציפיות שלך, אבל בעצם, אתה ואני יודעים שזה אתה שלא עומד בציפיות של עצמך.
 
הפער בין מי שאתה באמת, למי שהיית רוצה להיות הותיר אותך עייף ומותש, עמוס בשקרים עצמיים ובנסיונות נואשים למלא את הפער בבחירות המקצועיות הנכונות, בהרגלים של חיים בריאים, בחברים שאתה שומר מספיק רחוק כדי שלא יזהו את הזיוף, ברעב בלתי נדלה לעוד בחורה, עוד דייט, עוד זיון, עוד כיבוש שלא מוביל לשום מקום.
 
אתה מלא באידיאלים שאימצת ממאמרים בעיתון, עם מצפון חברתי ריק מתוכן. איזה אדם עם ערכים יתנהג כמו שאתה התנהגת אליי? כך קורה שהפער לא מצטמצם, הוא רק גדל ואוכל אותך, משאיר אותך לבד, והיחיד שמאמין לשקרים של עצמך זה אתה, כי את הזיוף רבים רואים מקילומטרים. ויש מעטים כמוני, שבסוף מגלים אותו בתהליך ארוך וכואב, נחרדים לגלות כמה הוא עצום.
 

אני אוהבת לראות אותך רקוב ואומלל

רציתי לומר לך הכל, אבל אני חושבת שאתה יודע ומבין. אחרי הכל, זה אתה שחי עם עצמך, מרגיש את הניכור, חי עם הבדידות, שומר היטב על ההצגה שתמשיך להתקיים, על המשחק שימשיך לשרת אותך ואת המטרות האנוכיות שלך.
 
אז הקשבתי לך מספר לי על עוד יום בעבודה, מנסח היטב כמה חשוב לך לשרת אג'נדות חברתיות שהעתקת ממרצה במכללה. מספר על חבר שמתחתן, על מסעדה שאכלת בה ועל עקרונות שאימצת, אפילו שאתה לא מבין את משמעותם. וכשראית שאני שותקת, לא מתרשמת או מתאמצת להביע אהדה, שתקת גם. שתקנו שנינו בפעם הראשונה, ואמת עצובה עמדה בינינו, פשוטה וברורה להחריד.
 
אמרת שאתה רוצה להתנצל, עניתי שהמילים שלך ריקות בשבילי, מתפוררות ברוח. אני לא יכולה להאמין שיש בך חרטה ואתה לא יכול להאמין שחרטה תספיק בשביל לכפר על הכאב שגרמת. אני יודעת, ואולי גם אתה, שהכי עצוב בכל הסיפור הוא שכשאני רואה אותך כעת, כשהסרתי מהשולחן הנרקב את המפה הלבנה וגיליתי אותו על כל כיעורו הנפלא - בכל זאת נשארתי לאהוב ולרצות בו.
 
אתה, רקוב, עלוב, אומלל, ריק, מזויף.
האהבה הזאת נגמרה, ואתה נשארת כל אלה, ובודד מאוד. כהרגלך, למשמע האמת השפלת מבטך לרצפה, מקווה שאולי אם לא תביט בעיניי המילים לא יהדהדו באוזניך ויחזרו לרדוף אותך.
 
עזבתי אותך בלי לומר עוד דבר, סוגרת אחריי את הדלת,
הצלחתי לשחרר אותך מתוכי, ויודעת שלא משנה מה, משהו ממני נשאר לעולם






נכתב על ידי יעל, אישה בת 55 מקרית גת, בתאריך 20/05/2020
(סיפור זה נצפה 2,431 פעמים)
לסיפור זה נכתבו 6 תגובות     [ להוספת תגובה ]
23/05/2020
27/06/2020
28/06/2020
25/07/2020
25/07/2020
25/07/2020
סיפורים נוספים של יעל
12/07/2020
24/05/2020
12/11/2015
26/10/2015
13/04/2015