אנו מביאים את ביכורינו בפני היושב במרומים
למען יברך,
ואת מייטב בניינו אנו מקריבים לאדמה
ושיהא רחמים עליינו מהלך.
והיושב במרומים - חמדן הוא
והאדמה תובענית -
ולדמם של מייטב בניינו היא זועקת
וזקוקה
וכדי לתת ממייטב פריה,
וכדי ולהיות במייטבה מנבת,
רוויה דיה - שבעה, פוריה ווולדנית.
והיושב במרומים - חמדן הוא
לא על ביכורינו הוא חס
לא על בכורינו
ולא על בני זקונינו
וקולם מרגבי האדמה זועק
והיושב במרומים שמולנו
מול זעקתם מביט הוא - ושותק.
.
בזקנינו ובטפנו נצאה,
אל הכרמים,
אל המטעים ואל שדות הקמה,
ובחרדת הקודש נפסע ונחולל
ונשתדל מאד על פני רעב האדמה.
.
ואת לי יפה כפריחת התפוח -
עינייך כסגול השזיף,
שערך כזהוב השיבולים
שדייך גדושים כרימון זה המלא,
וירכייך מתנועעות כחיטת השדה שברוח.
ובפרי זרענו את הארץ נמלא
וביכורי טפנו ימלאו אותה בצחוק ובצהלה
ויטופפו הם יחפים על פני האדמה,
ובזאת - אולי נבוא ונדע גם חסד,
גם מרגוע, וגם את - מנוחת הנחמה.
.
נכתב על ידי
הלוחש לרוח, גבר בן 75 מחדרה, בתאריך 18/05/2010
(סיפור זה נצפה 3,162 פעמים)
