בס"ד
את המעשה הבא סיפר לי חייל ששירת באזור רצועת עזה סמוך לכפר דרום ונתקל בבעיה של כשרות -המאכלים בשנת השמיטה. החייל ניגש למפקדו ואמר לו כדברים האלה : "אני מוכן לבצע כל מה שיאמרו לי אבל גם אתה יודע שכדי שאוכל להילחם אני צריך לאכול טוב, ואם לא יספקו לי את מזוני בהכשר מהודר לשנת השמיטה, לא אסכים לאכול, וממלא גם לא אוכל להילחם"           
החייל חזר על דבריו מידי יום ביומו, ולמרות שהמפקד הבין שיש דברים בגו, והחייל החרדי אינו מתכוון לוותר עלההכשר, לא סיפק לו את הנדרש. ה"נדנודים" של החייל הירא שמיים המשיכו ללא הפוגה, עד שנפשו של המפקד קצה מכך, והוא ביקש להעביר את החייל ליחידה אחרת. וראה זה פלא דקה או שניים לאחר שהחייל החרדי, שומר השמיטה, עזב את המוצב בו שירת, נפלה במקום פצצה רבת עוצמה שגרמה לנזקים רבים.
הרי לנו מכן ראייה חותכת למה שידענו מזה אלפי שנים, 
שזכות הקיום של העם היהודי מבוססת רק על קיום מצוותיו של הקב"ה. 
מבלעדי זה, חיינו אינם חיים וקיומינו אינו קיום. אותו חייל, שביקש לשמור על מצוות השמיטה כדבעי, ודרש שיספקו לו מזון בכשרות מהודרת, שמר על כל המוצב מפני אותה פגיעת תופת שכבר זומנה מן הסתם קודם לכן. כל עוד הוא נשאר במקום, זכו גם החיילים והמפקדים במתנת חיים זו של שמירת והגנה. אבל ברגע שהוא נטש אותם, בשל סירובו לספק לו את המזון, ניפקעה זכותם להיות מוגנים, וחומת המחסה ששמרה עליהם נפרצה אף היא.
ממני מלאך בלבן אוהב אתכם אהבת חינם