בס"ד
עם סיום התפילה פסע דן במהירות לקדמת בית הכנסת הירושלמי, בירך ב"שבת שלום" את הרב וכמה אנשים אחרים שמכיר, ומייד חזר לאחור. הגיע הזמן לחזור הבייתה. לקדש ולסעוד עם המשפחה. בדרכו החוצה, גרם לו דחף פתאומי לפנות לאחור ולהתבונן באנשים שיוצאים מבית הכנסת. עיניו סרקו באיטיות את בית הכנסת. אולי יש מישהו שזקוק למקום לסעודת שבת? "מי זה שיושב שם ליד הקיר הצדדי? אני מכיר כאן כמעט את כל האנשים, ולא נראה לי שהוא היה כאן בעבר". דן התקרב אל הבחור ובחן אותו בעין מנוסה. בגדים פשוטים. תרמיל גב, עור כהה, שיער שחור ומתולתל. הוא ניגש אל הנער כשידו מושטת ללחיצה. "שבת שלום. קוראים לי דן. מעוניין להצטרף אלינו לסעודת ליל שבת"? חיוך רחב האיר את הבעתו המודאגת של הבחור. "כן, תודה. קוראים לי מחי. "הוא הרים את התרמיל ויחד הם יצאו מבית הכנסת. כשהתחילו בני המשפחה לשיר 'שלום עליכם', דן שם לב שהאורח לא שר אתם. "אולי הוא מתבייש", הוא ניחש. אחרי מנת הדגים, הבחין דן שהאורח שלו מעלעל בחוברת הזמירות, כאילו מחפש משהו. הוא שאל בחיוך: "יש איזה שיר שהיית רוצה לשיר? אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח במנגינה." פניו של האורח אורו: שינוי מדהים. "יש שיר שהייתי רוצה לשיר, אבל אני לא יכול למצוא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו היום בבית הכנסת. איך קראו לזה? משהו 'דודי." 'דן כמעט הגיב אוטומטית: "בדרך כלל לא שרים את זה ליד השולחן", אבל אז הוא תפס את עצמו. "אם זה מה שהנער רוצה", הוא חשב, "אז מה הבעיה"? ובקול רם הוא אמר, "אתה מתכוון ל'לכה דודי'. רגע, תן לי להביא לך סידור." אחרי שהם שרו לכה דודי, חזר הבחור הצעיר לישיבה השקטה שלו, עד שדן שאל אותו, אחרי המרק: "ואיזה שיר עכשיו"? האורח נראה נבוך, אבל לאחר מעט עידוד הוא אמר בבירור, "אני באמת רוצה לשיר שוב לכה דודי." דן כבר לא היה כל כך מופתע כשאחרי העוף הוא שאל את האורח מה לשיר עכשיו, והבחור ענה, "לכה דודי". הוא רצה לומר, "בוא נשיר את זה הפעם יותר בשקט, השכנים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי," אבל שמר את זה לעצמו. "לא היית רוצה לשיר משהו אחר?" האורח הסמיק והשפיל מבט. "אני פשוט מאוד אוהב את השיר הזה", הוא מילמל. "פשוט יש בו משהו-אני באמת אוהב את השיר הזה." בסוף הם שרו "השיר" משהו כמו תשע פעמים. מאוחר יותר, דן אמר: "שמתי לב שבקושי היה לנו זמן לשוחח. מאיפה אתה"? הבעה של כאב עלתה על פני הנער. הוא נעץ עיניים ברצפה ואמר בשקט, "רמאללה." ליבו של דן החסיר פעימה. הוא חשב ששמע את הנער אומר "רמאללה", אבל התעשת במהירות, וקלט שבטח הוא אמר "רמלה". "אה, יש לי בן דוד", אמר דן, "מכיר פלוני אלמוני? הוא גר ברחוב......" הבחור נענע בראשו בעצבות ואמר, "אין יהודים ברמאללה." ליבו של דן דהר. הוא באמת אמר "רמאללה"! מחשבותיו התרוצצו: האם הוא בילה סעודת שבת עם ערבי מראמללה? רגע אחד! תנשום עמוק ותברר את העניינים. הוא ניער את ראשו ואמר לנער, "מצטער, אני קצת מבולבל. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו לא שאלתי מה השם המלא שלך. איך בעצם קוראים לך? הנער נראה מתלבט לרגע, אולי חושש, ואז זקף את כתפיו ואמר בשקט, מחמוד אבן א-שאריף. הוא תלה עיניים במארחו, ונראה עכשיו נפחד מאוד באמת. בלי כל ספק הוא ידע בדיוק מה עובר עכשיו בראש של דן. "רגע!" הוא הוסיף במהירות, "אני יהודי. אני פשוט מנסה לברר לאן אני שייך". דן נאלם דום. מה הוא יכול להגיד? מחמוד שבר את הדממה בהיסוס: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי לשנוא את המדכאים היהודים שלי, ולהאמין שזאת גבורה להרוג אותם. אבל תמיד היו לי ספיקות. כלומר, לימדו אותנו שעל פי הסונה-המסורת, מאמין אמיתי צריך לרצות עבור חברו את שהוא רוצה עבור עצמו. הייתי יושב וחושב, האם היאהוד הם לא בני אדם? "שאלתי את אבא שלי את השאלות האלה, והוא זרק אותי מהבית". בדיוק ככה, בלי כלום חוץ מהבגדים שעליי. אז החלטתי: אני הולך לברוח ולחיות עם היאהוד!!! אמא שלי תפסה אותי באמצע האריזה. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחיות עם היהודים לכמה זמן ולברר מה הם באמת, ואולי אני אפילו ארצה להתגייר. היא החווירה יותר ויותר כשאמרתי את כל זה, ואני חשבתי שהיא כועסת, אבל זה לא היה זה.משהו אחר כאב לה, והיא לחשה , 'אתה לא צריך להתגייר. את כבר יהודי", על פי היהדות, היא אמרה לי, 'הדת נקבעת על פי האם. אני יהודיה, זאת אומרת שאתה יהודי'. מעולם לא היה לי שום מושג שאימא שלי יהודיה. 'אני עשיתי טעות שהתחתנתי עם גבר ערבי. בך, הטעות שלי תתכפר'.. היא הלכה ושלפה כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: דברים כמו תעודת הלידה שלי, ותעודת הזהות הישראלית הישנה שלה, כדי שאני אוכל להוכיח שאני יהודי. הם נמצאים אתי כאן, אבל אני לא יודע מה לעשות בהם. אמא שלי היססה לגבי איזשהו נייר. 'אתה יכול לקחת גם את זה. זו תמונה ישנה של הסבא והסבתא שלי, כשהם הלכו לחפש קבר של אחד מאבותינו החשובים. הם נסעו צפונה ומצאו את הקבר, ואז צילמו את התמונה הזאת". דן שאל: "התמונה הזאת כאן"? עיניו של הנער אורו". בטח! אני תמיד לוקח אותה אתי". דן הוציא בזהירות את התמונה מהמעטפה, הסיר את משקפיו ועיין בה בקפידה. הדבר הראשון שבו הבחין היה קבוצה משפחתית: משפחה ספרדית של פעם, מראשית המאה. ואז הוא מיקד את מבטו על הקבר שסביבו הם עמדו. התמונה כמעט נשמטה מידו כשקרא את הכתובת על המצבה. הוא שיפשף את עיניו כדי להיות בטוח. אין ספק: זה היה קבר בבית הקברות העתיק של צפת, והכיתוב גילה שהקבר שייך למקובל הגדול רבי שלמה אלקבץ-מחבר הפיוט "לכה דודי". קולו של דן רעד מהתרגשות כשהסביר למחמוד את ייחוסו". הוא היה חבר של האר"י ז"ל, אחד מחכמי התורה האדירים, צדיק, מקובל. ו-מחמוד, האדם הזה, אחד מאבות אבותיך-כתב את השיר הזה ששרנו כל השבת: לכה דודי"! הפעם היה זה תורו של מחמוד להיאלם דום. דן התאושש ראשון, כשהוא עדיין המום ממה שקרה. הוא הושיט יד רועדת ואמר: "ברוך הבא מחמוד".
כן רבותיי המציאות וההשגחה עולים על כל דמיון. החיפוש של אותו אדם נבע ממקום פנימי שאין לו הגדרה אחרת מלבד השגחה הבורא מוביל את עמו למקום אליו הם שייכים. מכאן שהרועה משיב אל העדר גם את "הכבשים" שהתרחקו עד מאוד, גם כאשר אין עקבות ואין שבילים גלויים לזה שאבד...! כי לא לחינם שבת אתה שר:
"מזמור לדויד ה' רועי לא אחסר"
(הסיפור מובא מ"חסדי אשר וחיה")
ממני עבדכם הנאמן מלאך בלבן
נכתב על ידי
אהבה אמיתית בלבד, גבר בן 62 מלוד, בתאריך 21/11/2009
(סיפור זה נצפה 4,254 פעמים)
