הייתה לי אהבה. התרפקתי עליה. היינו מאושרות ביחד. ערב אחד היא ברחה. עמדתי בחוץ וקראתי לה: אהבה, בואי. אהבה, איפה את.
את תמיד מחפשת אהבה מתחת לפנס, שאל בחור יפה שהגיע פתאום משום מקום. הפינצ'ר הננסי שלו חשף אלי שיניים.
הכלבה שלי ברחה, עניתי, אולי ראית אותה? לבנה עם כתמים שחורים.
לא ראיתי שום כלבה, הוא אמר. הפינצ'ר שלו נבח עלי. נביחות קצרות וקולניות.
תכירי, הוא הצביע על הכלב ??? זה שנאה.
דווקא מתאים לו השם, אמרתי, והאיש חשף גם הוא שיניים, אבל לא בכעס. סתם חיוך. חייכתי בחזרה. עמדנו כמה שניות וחייכנו זה לזו בלי לחשוב על אהבות ושנאות, או שאולי דווקא כן. היו לו פנים יפות מאוד.
הוא שאל, למה קראת לה אהבה. אמרתי שאהבה היא כמו כלב, בהתחלה מתלהבת, מכשכשת סביבך, אבל היא מסוגלת לנשוך אותך עד זוב דם.
עמוק, הוא אמר, והמשיך לחייך אלי עם שיניו היפות.
שאלתי, למה שנאה. סתם, הוא ענה, צחקתי עליך. נראה לך שמישהו שפוי יקרא לכלב שלו שנאה, קוראים לו רקס. פתאום שמתי לב שהשיניים שלו בעצם די עקומות.
כלב טוב, רקסי, הוא אמר, והתכופף ללטף את הננס. הייתה לו קרחת עגולה וגדולה באמצע הקודקוד.
אהבה שלי הגיעה אלי בריצה. איפה היית אהבתי, אמרתי לה, וחיבקתי אותה חזק.
יש אנשים, הוא אמר, שקוראים לכלבים שלהם בשמות כאילו חכמים ולא מבינים עד כמה הם נראים מטופשים בעיני הסביבה. רציתי להגיד לו שבעיני זה נראה מטופש שפינצ'ר ננסי בגודל עשרים סנטימטר מתאמץ להתנהג כמו דוברמן. אבל התאפקתי. היה חבל לי לבזבז מילים טובות על זרים נמוכים, קרחים, עם שיניים עקומות.
הרמתי את אהבה שלי מהמדרכה, והלכתי חזרה הבייתה. בדרך חשבתי שאולי זו הייתה דרכו המוזרה ליצור שיחה. חשבתי שבסך הכל הוא לא היה נורא מכוער. הסתובבתי בחזרה. חשבתי, שבאמת זה די טיפשי לקרוא לכלב אהבה. אבל החתיך והדוברמן כבר לא היו שם. אז לקחתי את מיצי וחזרנו הבייתה.
נכתב על ידי
דורית, אישה בת 53 מפתח תקווה, בתאריך 21/09/2009
(סיפור זה נצפה 4,471 פעמים)
