ושוב את שמי הארץ
מפלחים טילים
ושוב ברחובות זועקים הפצועים
ושוב הארץ גועשת ורועשת
ושוב הכאב והפחד
ושוב רצים ממהרים
לחפש הגנה
לנשים ילדים זקנים
עוד אם האוחזת בידי בנה
כדי להקל על הפחד (שלו,שלה)
שוב נשברת השיגרה
מדינה ,,,,,,,,,,,,,,,,,בשתיקה
כן נגיב בחומרה
אנחנו לא ניתן להם לנצח
אנחנו לא נרכין ראש
אך לא זה היושב בתל אביב
או בנתניה או הרצליה
הם החשים את לילות הביעותים
את חלומות הסיוטים
לא הם היושבים ומחבקים
ילדים שאת עינהם אינם עוצמים
אז מה יהיה?
ומתי תשקוט הארץ?
והאם לא הובטחה לנו
ארץ זבת חלב ודבש?
וקבלנו מדינת ברזל
ובצורת
ומתי את החרבות נניח?
ומתי את בנינו נשיב לגבולם?
אז לכל אותם "גיבורים"
היושבים שם במרומי כסאם
בחדרם המוגן
לכו חבקו את הילדים
אלו שבוכים בגן
את האמהות
אלו אשר אינן עוצמות עין
את חילינו אשר שומרים על הגבולות
את אלו קשיי היום
אשר מחוסר יכולת או אולי אף מבחירה
נשארים תחת אש הפגזים
אותם נחבק
כי הם הגיבורים האמיתיים
לתושבי הדרום חיבוק הזדהות מהצפון
נכתב על ידי
מיקה, אישה בת 58 מנהריה, בתאריך 24/03/2011
(סיפור זה נצפה 6,139 פעמים)
